<h1>רבינו יהונתן מלוניל — פסחים</h1>
<h2>דף ד:</h2>
[פסחים פ"ג ע"א] העצמות והגידים והנותר וכו', עצמות הפסח שאין יכול לשברן, דכתיב [שמות י"ב] ועצם לא תשברו בו, ונשאר בתוכן מוח, והרי הוא נותר וטעון שריפה. והעצמות נמי טעונין שריפה, מפני ששמשו לנותר, ואי בעי לשברן לששה עשר מצי לשברן, דלא אסרה תורה שבירת העצם אלא כשהוא בכשר ולא בפסול, דכתיב ועצם לא תשברו בו, בכשר ולא בפסול, ויכול להוציא המוח מתוכן לשורפו, אפילו הכי לא סגיא ליה בהכי, [ד]שימוש (מותר) [נותר] מלתא היא. וכן הגידין, מפרש בגמרא בגידי צואר ליכא למימר, דהא עץ בעלמא הם ולא בני אכילה, ולא מיקרי נותר, ובגידי בשר הרכים ליכא לפרושי דהא בשר גמור הוא והיינו נותר דקתני בתריה, ובגיד הנשה הסמוך לעצם ליכא לפרושי, דכיון דאסור הוא מן התורה לאוכלו לא מיקרי נותר ולא טעון שריפה כלל. ומוקים לה בגמרא בגיד הנשה החיצון [ה]סמוך לבשר, שהוא אסור מדרבנן ואין חייבין עליו, דכיון שאסרוהו חכמים אין לו לאוכלו, ולהשליכו לכלבים אי אפשר שהרי מותר מן התורה, ואין נותנין קדשים לכלבים, וכשנשאר מיקרי נותר וטעון שריפה, דאמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל, שני גידין הן, פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו, והחיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. והנותר מבשר פסח, שנתעצלו באכילתו בליל חמשה עשר. וכולן הנזכרין ישרפו לששה עשר, שהוא חולו של מועד, ואע"פ שנפסל בבקר ראשון, אינו רשאי לשורפו ביום טוב, כדאמרינן בגמרא שאין עשה דתשרפו באש, דוחה את לא תעשה כל מלאכה ושבתון שהוא עשה ביום טוב, וכל שכן (שהוא) [שאינו] דוחה את השבת.
<h2>דף טז.</h2>
[פסחים צ' ע"א] שומרת יום כנגד יום, שהיא אחר שטבלה לנדתה בסוף שבעה ימים ליום ראייתה, שאינה צריכה ז' נקיים, רק אינה טובלת ביום ז' אלא משחשכה בליל ח', דכתיב [ויקרא ט"ו] שבעת ימים תהיה בנדתה, שתהא נדה כל ז'. ואם [לא] תשוב ותראה ג' ימים רצופים זה אחר זה, אלא יום אחד או אפילו שנים, אינה צריכה לשמור ז' נקיים, אלא יום אחד נקי בלבד, ותטבול משעה ביום ולמעלה, כיון שספרה קצת מן היום, ולערב אחר הערב שמש טהורה לבעלה ולתרומה ולקדשים. אבל אם תראה ג' ימים רצופים, בלא הפסק יום נקי ביניהם, צריכה שתשמור ז' ימים נקיים, חוץ מיום שפסקה בו מלראות, וטובלת ביום (ח') [ז'] באמצע היום אם תרצה, ולערב שהוא ליל יום ח' מותרת לבעלה ולתרומה, אבל לא לקדשים עד שתביא כפרתה ביום [ה]בא. משפטה כל אותן י"א, שאם תראה ביום תשעה עשר אפילו ראיה קטנה פחותה מגרגיר החרדל, טמאה טומאת ז', ואסורה לבעלה, וכל שכן לתרומה ולקדשים, עד ליל שמיני שתטבול, ואינה צריכה נקיים, אלא שתפסוק סמוך לסוף יום ז', ואינה צריכה קרבן. ולפיכך (ד)אמרינן הכא, שעל שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ביום שני שלה, שהוא יום הספירה, שכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול, ואע"פ שמחוסרת הערב שמש, אין זה חסרון, דשמשא ממילא ערבא, ובלילה תהא ראויה לאכול קדשים, אבל ביום ראשון שראתה אין שוחטין וזורקין עליה, שהרי אינה ראויה לאכילת קדשים עד ליל ששה עשר יום, וכמו [כן] כשתראה שני ימים רצופים, שוחטין עליה בשלישי שלה, שהוא יום ג' לספירה דהא חזיא, שהרי אינה טמאה שבעת ימים [ואינה טעונה] קרבן בפחות מג' ימים רצופים, אבל בשני שלה אין שוחטין עליה, שהרי יום טומאה הוא, ויום ראשון נמי מיקרי [אבל הזבה] כיון שראתה ג' ימים רצופין בתוך אותן אחד עשר (ש)היא צריכה למנות ז' ימים נקיים, חוץ מיום שפסקה בו מראייתה, וצריכה נמי להביא קרבן קודם שתאכל בקדשים, והיא נקראת מחוסרת כיפורים ביום ז' של נקיים, אע"פ שטבלה בו [ו]מותרת לבעלה משתיהן, לפיכך אין שוחטין עליה אם חל יום ז' שלה ביום י"ד של ניסן, דהא לא חזיא [מ]דאורייתא למיכל קדשים, אבל אם חל (ב)שמיני שלה בי"ד שהוא ערב הפסח, שוחטין וזורקין עליה, אע"פ שלא הביאה עדיין כפרתה היא יכולה בו ביום להקריב, דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחה עשה דהשלמה שאין בו כרת, ולא חיישינן שמא תפשע האשה מהקריב כפרתה ותביא קדשים לבית הפסול, דמיירי כשקרבנה בידה ומסרתו לב"ד של כהנים, שחזקה היא בידינו שאין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל מעות שבשופר המזומנים לקנות קיני יולדות וקיני זבין וזבות, ולפי שזריזין הן ומפחדין שמא ימות אחד מן הבעלים ויפסלו כל מעות שבשופר, מפני שמעורב בהן דמי חטאת שמתו בעליה ודינו למיתה, (מ)[כ]דאמרינן [תמורה ט"ז ע"א] חמש חטאות מתות, חטאת שמתו בעליה, ושנתכפרו בעליה, ושעברה שנתה, ולד חטאת, ותמורת חטאת. ונדה דאורייתא נמי אין שוחטין עליה, שהרי עדיין לא טבלה ביום שביעי, ואם טבלה לא עלתה לה טבילתה, וצריכה לטבול פעם שנית בליל שמיני, דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה, שתהא בנדתה כל ז', וגם לאחר שתטבול בליל הפסח אע"פ שמותרת לבעלה, אסורה בפסח וקדשים ותרומה, עד שתעשה הערב שמש אחר הטבילה, והוא ליל ששה עשר, אבל לבעלה לא צריך הערב שמש, דבעלה כחולין ומעשר, ולא צריך העריב השמש, כדאמרינן [יבמות ע"ד ע"ב] טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, אבל בשמיני שלה פשיטא ששוחטין עליה, דטהורה גמורה היא לתרומה וגם לקדשים, דהא אינה צריכה להביא כפרה.
<h2>דף יט.</h2>
[פסחים צ"ז ע"ב] המפריש נקבה לפסחו וכו', [וכתיב שמות י"ב] שה תמים זכר בן שנה. בן שתי שנים, וכתיב בן שנה, לא אמרינן תקרב היא עצמה שלמים, כיון שאינה ראויה לפסח, והיא דחויה מעיקרא, דלהקרבת פסח לא חזיא, דהא נקבה או זכר בן שני שנים מתחלתו לא נראה למה שהוקדש. ושמא תאמר לא תקרא דחוי, כדחזינן במחוסר זמן שהוא דחוי מעיקרו, ואפילו הכי יבוא אחר כן, גם כן נאמר במפריש נקבה לפסחו אע"פ שהיא דחויה מעיקרא [שתקרב] לשלמים, אלא תמכר כשתסתאב ויביא בדמיה שלמים, ואע"פ שלא היה לנקבה זו קדושת הגוף לשום הפסח, שהרי היא עצמה אינה ראויה לפסח אלא קדושת דמים היה לה שאדם יכול למוכרה ולקנות מדמיה זכר בן שנה לפסח, ואפילו הכי לא אמרינן למקדיש שימכרנה מיד ויקנה ממנה זכר בן שנה, (כהן) [כיון] שלא הוציא כן בשפתיו, אלא שפירש לשום הפסח, וגם נמי לא אמרינן שימכרנה ויקנה בדמים שלמים, ש"מ שגם בדבר שאין לו אלא (ל)קדושת דמים נקראת דחויה.
<h2>דף כא:</h2>
[פסחים צ' ע"א] שומרת יום כנגד יום, שהיא אחר שטבלה לנדתה בסוף שבעה ימים ליום ראייתה, שאינה צריכה ז' נקיים, רק אינה טובלת ביום ז' אלא משחשכה בליל ח', דכתיב [ויקרא ט"ו] שבעת ימים תהיה בנדתה, שתהא נדה כל ז'. ואם [לא] תשוב ותראה ג' ימים רצופים זה אחר זה, אלא יום אחד או אפילו שנים, אינה צריכה לשמור ז' נקיים, אלא יום אחד נקי בלבד, ותטבול משעה ביום ולמעלה, כיון שספרה קצת מן היום, ולערב אחר הערב שמש טהורה לבעלה ולתרומה ולקדשים. אבל אם תראה ג' ימים רצופים, בלא הפסק יום נקי ביניהם, צריכה שתשמור ז' ימים נקיים, חוץ מיום שפסקה בו מלראות, וטובלת ביום (ח') [ז'] באמצע היום אם תרצה, ולערב שהוא ליל יום ח' מותרת לבעלה ולתרומה, אבל לא לקדשים עד שתביא כפרתה ביום [ה]בא. משפטה כל אותן י"א, שאם תראה ביום תשעה עשר אפילו ראיה קטנה פחותה מגרגיר החרדל, טמאה טומאת ז', ואסורה לבעלה, וכל שכן לתרומה ולקדשים, עד ליל שמיני שתטבול, ואינה צריכה נקיים, אלא שתפסוק סמוך לסוף יום ז', ואינה צריכה קרבן. ולפיכך (ד)אמרינן הכא, שעל שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה ביום שני שלה, שהוא יום הספירה, שכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול, ואע"פ שמחוסרת הערב שמש, אין זה חסרון, דשמשא ממילא ערבא, ובלילה תהא ראויה לאכול קדשים, אבל ביום ראשון שראתה אין שוחטין וזורקין עליה, שהרי אינה ראויה לאכילת קדשים עד ליל ששה עשר יום, וכמו [כן] כשתראה שני ימים רצופים, שוחטין עליה בשלישי שלה, שהוא יום ג' לספירה דהא חזיא, שהרי אינה טמאה שבעת ימים [ואינה טעונה] קרבן בפחות מג' ימים רצופים, אבל בשני שלה אין שוחטין עליה, שהרי יום טומאה הוא, ויום ראשון נמי מיקרי [אבל הזבה] כיון שראתה ג' ימים רצופין בתוך אותן אחד עשר (ש)היא צריכה למנות ז' ימים נקיים, חוץ מיום שפסקה בו מראייתה, וצריכה נמי להביא קרבן קודם שתאכל בקדשים, והיא נקראת מחוסרת כיפורים ביום ז' של נקיים, אע"פ שטבלה בו [ו]מותרת לבעלה משתיהן, לפיכך אין שוחטין עליה אם חל יום ז' שלה ביום י"ד של ניסן, דהא לא חזיא [מ]דאורייתא למיכל קדשים, אבל אם חל (ב)שמיני שלה בי"ד שהוא ערב הפסח, שוחטין וזורקין עליה, אע"פ שלא הביאה עדיין כפרתה היא יכולה בו ביום להקריב, דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחה עשה דהשלמה שאין בו כרת, ולא חיישינן שמא תפשע האשה מהקריב כפרתה ותביא קדשים לבית הפסול, דמיירי כשקרבנה בידה ומסרתו לב"ד של כהנים, שחזקה היא בידינו שאין ב"ד של כהנים עומדין משם עד שיכלו כל מעות שבשופר המזומנים לקנות קיני יולדות וקיני זבין וזבות, ולפי שזריזין הן ומפחדין שמא ימות אחד מן הבעלים ויפסלו כל מעות שבשופר, מפני שמעורב בהן דמי חטאת שמתו בעליה ודינו למיתה, (מ)[כ]דאמרינן [תמורה ט"ז ע"א] חמש חטאות מתות, חטאת שמתו בעליה, ושנתכפרו בעליה, ושעברה שנתה, ולד חטאת, ותמורת חטאת. ונדה דאורייתא נמי אין שוחטין עליה, שהרי עדיין לא טבלה ביום שביעי, ואם טבלה לא עלתה לה טבילתה, וצריכה לטבול פעם שנית בליל שמיני, דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה, שתהא בנדתה כל ז', וגם לאחר שתטבול בליל הפסח אע"פ שמותרת לבעלה, אסורה בפסח וקדשים ותרומה, עד שתעשה הערב שמש אחר הטבילה, והוא ליל ששה עשר, אבל לבעלה לא צריך הערב שמש, דבעלה כחולין ומעשר, ולא צריך העריב השמש, כדאמרינן [יבמות ע"ד ע"ב] טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, אבל בשמיני שלה פשיטא ששוחטין עליה, דטהורה גמורה היא לתרומה וגם לקדשים, דהא אינה צריכה להביא כפרה.
<h2>דף ל.</h2>
מאי אור רב הונא אמר נגהי וכו'. [פסחים ג' ע"א] אור אורתא הוא מדקתני שהנר יפה לבדיקה, ובסופא קתני בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית, אלא האי דתנא אור לישנא מעליא נקט, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות, שהרי הוסיף אשר איננה טהורה שהיה יכול לומר הטמאה, שהרי בזב קראו מרכב דכתיב [ויקרא ט"ו] וכל המרכב וכו', ובאשה קראו מושב דכתיב [שם כ"ג] או כל הכלי אשר היא יושבת עליו, ודיניהן שוין שאינן מטמאין אדם לטמא בגדים שעליו, ומושב גמור כבר הזכירו למעלה באשה שמטמא אדם לטמא בגדים, אלא לאו דהאי מושב מרכב הוא, אלא לפי שאין לשון הגון להזכיר באשה רכיבה ופיסוק רגלים [קראו מושב] והפרש יש בין לשון [שאינה של] כבוד ללשון מגונה, דבלשון מגונה צריך לטרוח ולהוסיף תיבות הרבה כדי שלא ידבר בו, אבל ללשון כבוד אין צריך שיוסיף, אלא אם הם כהדדי נוח לו לדבר בלשון כבוד מלדבר לשון שכנגדו, כגון מרכב ומושב דכהדדי נינהו, ואם צריך להוסיף אין מקפידין עליו אם לא ידקדק, כדאשכחן בכמה מקומות בתורה דכתיב טמא, אבל מי שמדקדק גם בזה תבא עליו ברכה, [ע"ב] ומובטח אני בו שמורה הוראות יהיה בישראל, כדאמרינן בהנהו תרי תלמידי, ולא דמי טומאה וטמא דכתיבי בתורה לאשר איננה טהורה דנח, דאותה טומאה דהתם טמאה שנרבעת לשאינה מינה הוא והיא מגונה למאוד מה שאין כן בשאר טומאה שבתורה.
<h2>דף לד.</h2>
[פסחים כ"א ע"א] ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, דיליף לה מנותר דאסור בהנאה וענוש כרת כחמץ שמצותו בשריפה ולא בדבר אחר. [גליון, דכתיב [שמות י"ב] והנותר ממנו וגו']. ורבנן לא ילפי, דחלב של שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואינו טעון שריפה, [א]לא מפרר פתיתין דקין מן הדקין ויפזרם לרוח או מטיל ככר שלם לים מקום שאין בידו יכולת לקחתו עוד.
